A- A A+

פרקי שואה והשרדות

אנחנו, ניצולי השואה, בניהם ובני בניהם מתחלקים לשתי קבוצות. אלה שסיפרו ועודם מספרים ואלה שלא הוציאו הגה מפיהם. כאן, באתר שלנו, אנחנו מבקשים לתת במה ראויה לאנשי קהילתנו, המספרים בלב כואב ואנחנו מאזינים להם בלב רועד.

שואת יהודי דרוהוביץ'

העובדות היבשות הן אלה - כוחות גרמניים נכנסו לראשונה לדרוהוביץ בחודש ספטמבר 1939. הם עזבו לאחר כחודש במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ובמקומם נכנסו "הרוסים הראשונים".

Jewish woman and four kids at the pick up point at drohobycz

כניסת הרוסים סימנה מהפך בחיים החברתיים של הקהילה. מוסדות הקהילה פורקו, נאסרה פעילותן של המפלגות הפוליטית השונות. קומוניסטים שנכלאו בפולין הוחזרו ותפסו עמדות במנגנון. פעילותם של בתי הזקוק וחברות הנפט היהודיות הופסקה. היהודים צוו לעזוב את הבתים הפרטיים והדירות הגדולות. הנהגת הקהילה והשדרה הכלכלית המובילה התפרקה והם הוגלו אל תוך רוסיה, כולל ראשי המנהיגות הציונית.

"הרוסים אסרו את כל המנהיגים הציונים בדרוהוביץ, בתי הספר העבריים נסגרו ופליטים יהודים רבים שברחו ממערב פולין וחשבו למצוא בעיר מקלט, הוגלו באשון לילה על ידי הנ.ק.ו.ד. ברכבות חתומות ל'גולאגים' בסיביר" (אילנה שניר-וישניצקי)

ושוב עובדות יבשות - הגרמנים תקפו ב-22.6.1941. ב-30.6.1941. עם כניסתם לדרוהוביץ', ערכו אוקראינים ופולנים פוגרום אכזרי במיוחד ביהודי דרוהוביץ'.

ברנרד מאייר מספר: "איכרים אוקראינים באו לבנין בית המשפט, הם נעמדו לכל אורך רחוב המוביל לבניין בית המשפט ובידיהם מקלות, מעדרים, סכינים, פטישים. כנופיות של אוקראינים צעירים משוטטות בכיכר העיר, תופסות כל יהודי שהן מוצאות וגוררות אותם לבניין בית המשפט, שם מכים אותם במקלות ודוקרים אותם למוות... ברחבת בית המשפט רצו להראות כשתים עשרה גופות של אסירים אוקראינים. הם נרצחו על ידי המשטרה החשאית הרוסית לפני שהרוסים עזבו את העיר. הם צרחו עלינו שאנחנו קומוניסטים ויהודים מלוכלכים ובגלל זה הם הורגים יהודים".

נפתלי ברוניצקי-בקנרוט סיפר: "לקחו את האנשים שהיו בבית הסוהר... הם עשו את הדבר בבית הקברות היהודי...(היו) גם יהודים, ביניהם גם יהודים ציונים, כמו (עורך דין) ד"ר נאכט מדרוהוביץ' ".

"במשך שלושת ימי האימים האלה ירד גשם שוטף ללא הרף. כאלו בכו השמיים על המתרחש בארץ". ("חורבן דרוהוביץ'")


banishment from the ghettoעובדות: שלושה ימי הפרעות הותירו עשרות יהודים הרוגים ופצועים רבים.

מיד אחר כך הוטלו הצווים הגרמניים שמטרתם הייתה להצר את צעדיהם ויכולת ההשתכרות של היהודים. רבים צוו לפנות את בתיהם ונאסרה פעילותם בשוק של דרוהוביץ'. הגסטאפו של דרוהוביץ' החל בפעילותו הברוטאלית, בדומה למקומות אחרים.

"(בדרוהוביץ') האיש הדומיננטי היה אותו קרל גינטר (Carl Gunther) זה שירה ב- ברונו שולץ  " (אלפרד שרייר).

"בלט במיוחד... פליכס לנדאו (Felix Landau)..."גנרל היהודים" וככזה די היה בשמו כדי לעורר צמרמורת בכל הסביבה... הוא היה ספציאליסט במכות..." (נפתלי בקנרוט-ברוניצקי).

מספטמבר 1941 צוו היהודים לשאת על זרועם סרט עם מגן דויד לצורך זיהוי. הוקם היודנראט שבראשו הוצבו רוזנבלט, רורברג, בארץ וברנפלד. בנובמבר נאסרו ראשי העילית החברתית, עונו במרתפי המשטרה הגרמנית והוצאו להורג ביערות הסמוכים לעיר.


בתקופה זו מגיעים נפתלי (תולק) בקנרוט  והיודנרט להבנות עם אברהרט הלמריך ופליקס לנדאו, האחראי על העבודה היהודית מטעם משטרת הביטחון הגרמנית ומקימים חווה חקלאית בהיראבקה (Hyrawka) שגידלה ירקות ופירות טריים ועופות, בה מועסקים כ-250 יהודים ומספרם עולה עם הזמן. אחר כך נוסף גם מתקן גידול שפנים. לגרמנים זה היה פינוק רצוי. ליהודים רבים ניתנה הזדמנות נוספת לשרוד. מחנה היראבקה חוסל בתום תשעה חודשי פעילות ועובדיו הוצאו להורג ביער ברוניצה.

כרוניקה: ב-30.11.1941 נורו למוות 320 מיהודי דרוהוביץ' ביערות ברוניצה וטוסטנוביצה (Tustanowice). צעירים רבים הובלו למחנות עבודה בסקולה (Skole ), סטניסלבוב (Stanislawów) וטרנופול (Tarnopol).

"הגרמנים ערכו 'חזרה גנרלית'... מי שלא הייתה לו תעסוקה חייב להתייצב בבית הכנסת...יקבלו תעסוקה מתאימה... אנשים התייצבו באופן התמים ביותר... לא היה תקדים למעשה פשע שכזה...כשהתאספו, הקיפו שוטרים את המשאיות... כשהמשאיות חזרו עם פרטי לבוש קלטנו מה קרה" (אלפרד שרייר).

אילנה שניר-וישניצקי מספרת שהיא "שיחקה עם חברות בשדה ליד היער ופתאום הגיעה מתוך העיר דרוהוביץ משאית גרמנית ובתוכה עשרות רבות של יהודים, גברים, נשים וילדים. המשאית נעלמה בין העצים ואז נשמעו מכוון היער יריות שנמשכו שעה ארוכה. אחר כך חזרה המשאית ריקה ללא אנשים".

פרפורי חיים: סתיו 1941 וחורף 1942 היו קשים במיוחד. הכנסת מזון לגטו הוגבלה באופן קיצוני ואותם יהודים שלא עבדו בבתי הזיקוק או הוגדר כעובדים חיוניים, סבלו חרפת רעב קשה.

"רובנו עבדנו, אך לא הרווחנו כסף. איך משיגים אוכל?... פשוט, מספיק אוכל כדי להיות מסוגלים לעבוד ולשרוד...רובינו הלכנו ברחובות עם פריטי לבוש או חפצי בית, כדי לסחור בהם תמורת אוכל. אבל היו יהודים עניים רבים שלא היה להם במה לסחור. הם היו הראשונים שמתו מרעב, ממחלות ומקור...בכל רחבי העיר מתו מאות אנשים מרעב...בלכתי ברחובות בבוקר, ראיתי יהודים מתים – צעירים וזקנים – שרועים לצד קירות הבתים" (ברנרד מאייר).

באביב 1942 החלו הגרמנים להתנכל לכל יהודי שלא עבד. היודנרט הצליח להגיע להבנה עם ראש העיר האוקראיני והקים עבור כמה מאות יהודים בתי מלאכה לייצור מברשות, סלים, מפעלי לבנים ומוסכים. לפעולותיו של היודנרט של דרוהוביץ' הייתה השפעה ממתנת על מטרותיהם של הגרמנים, אם כי לא לאורך זמן. 

בסוף מרץ 1942 נערך הטרנספורט הראשון. במסווה של טרנספר לאזורים אחרים, נדרש היודנרט לספק 2500 יהודים. הם הצליחו להפחית את המספר ל-1500 ואלה הוחזקו במשך יומיים בבניין "סוקול" ( Sokol ) ברחוב מיצקביץ' (Mickiewicz) בתנאי צפיפות מחרידים, ללא אוכל, מים או תנאים היגיניים מינימליים ואז הועלו על רכבות לבלז'ץ והוצאו שם להורג. על מנת לטשטש את העקבות, דרשו הגרמנים מן היהודים בטרם חיסולם לכתוב גלויות מרגיעות אל קרוביהם שנשארו בעיר.

"הנאצים חטפו את אבא ואמא ואחי הצעיר השו. כאשר חזרתי הביתה גיליתי שכולם נעלמו. הם לא חזרו ולא ראיתי אותם יותר. אמרו לי ששלחו אותם לתאי הגזים במחנה בלז'ץ. מצאתי שני בני דודים שלי שנשארו לבד. ילדים צעירים ממני. חיפשנו בגטו ביחד משהו לאכול. לבן דודי הצעיר קראו סאלק (שלום) והוא היה בן 7 שנים. אמרתי לו: 'מעכשיו קוראים לך ברבנקו, אם ישאלו נגיד שאתה אוקראיני, אבא שלך נהרג במלחמה ואמא עובדת אצל הגרמנים'. לבן הדוד השני קראו וולודיה ואמרתי לו: 'לך קוראים מעכשיו טקצ'וק וגם אתה גוי. אנחנו אחים'. באותו זמן הייתי בת 13 ורציתי לחיות. אמרתי לילדים: 'לא קוראים לי יותר הלינה (אילנה), מעכשיו תקראו לי גלינה דימיטרנקו'" (אילנה שניר-וישניצקי

Bunker in drohovitz 59 Borislevka indoor sketch

הגרמנים הגבירו את ההתנכלויות לאלה שלא מצאו עדיין עבודה ואילו היודנרט הגביר את מאמציו להסדיר מקומות עבודה רבים ככל האפשר. לאון טננבאום והאוסמן, בראש מה שנותר ממוסדות הקהילה של דרוהוביץ', ניסו לארגן עזרה לנזקקים ככל הניתן וכך ניסה גם היודנרט של דרוהוביץ'. אך העזרה הייתה מעטה ביחס לצרכים ולסבל הרב.

עובדות יבשות, מסמרות שיער - האקציה השנייה, הגדולה, התחילה ב- 6-8.8.1942 ונמשכה בהפסקות עד 17.8.1942. ליהודי דרוהוביץ' נוספו גם יהודי מדניצה (Medenice), סטבניק (Stebnik) וטרוסקבייץ (Truskawiec). יהודים נגררו מבתיהם על ידי המשטרה הגרמנית והאוקראינית.

"הם גררו אנשים מבתיהם ברחבי העיר. הם לא חמלו על איש. הכל היה מתוכנן לכלול את כל העיר. בכוחות משטרה של כמה מאות איש, עברו הגרמנים בשיטתיות בכל בית בעיר. הם העלו כל מי שנתפס על משאיות, הסיעו אותם לתחנת הרכבת, שם הועמסו על קרונות משא ושולחו למחנה המוות בלז'ץ" (ברנרד מאייר).

תינוקות, נשים וזקנים נרצחו במהלך האקציה. 600 נקברו בקבר אחים בעיר. 2500 נשלחו לבלז'ץ והומתו שם.

בחדשים ספטמבר-אוקטובר 1942 נצטוו יהודי דרוהוביץ' לעבור לגטו בין הרחובות קובלסקה (Kubalska), גברסקה (Gabarska), קרשבסקי (Kraszewski), סקודניצקי (Skudnicki) וחלק מרחוב שנקביץ' (Sienkiewicz). הצפיפות והתנאים הסניטריים הירודים גרמו שוב להתפרצות מגפת טיפוס ולחללים רבים. באמצע התקופה, ב- 23-24.9.1942 התרחשה אקציה נוספת בה נורו ונהרגו 2,300 יהודים ועוד 200 נורו במיטותיהם בבית החולים.

"לא היה שעור וסוף לחיים של ייאוש ושל אפס תקווה... פסיכוזה של אימה השתררה". (" חורבן יהדות דרוהוביץ")

אקציה נוספת התרחשה במהלך נובמבר 1942. היודנרט הצטווה להביא 100 יהודים יום-יום לבית הכנסת ברחוב גברסקה (Gwarska). באקציה זו והקודמת לה, בסוף אוקטובר, כ-2300 יהודים נשלחו לבלז'ץ. האחרונה הייתה אקציה קשה במיוחד, שכן במהלכה, כתגובה על ניסיון התנגדות על ידי רוקח יהודי בשם ריינר, הגסטאפו הגיב בעוצר כללי על הגטו וירי ברחובות. עשרות יהודים שנקלעו למצוקת רעב יצאו ממחבואיהם ונורו במקום.

כמה דלות המלים: כ-5000 יהודים נותרו בחיים בסוף 1942 בגטו של דרוהוביץ'. מיעוטם עבדו בעבודות חיוניות. יהודים החלו לחפש מקומות מקלט ולחפור בונקרים ביערות ובעיר. אוקראינים רבים נהגו "לצוד" אחר מקומות המחבוא והמסתתרים ולמסור אותם לגסטאפו. היו גם כאלה שרצחו במו ידיהם את המסתתרים לצורך שוד וביזה. גם כאן כמו בבוריסלב, כמה עשרות יהודים ניסו לחצות את הגבול ההונגרי. מיעוט קטן הצליח. רובם נתפסו ונמסרו על ידי איכרים מקומיים.

באקציה של 15.2.1943 נחטפו מבתיהם בגטו 450 יהודים, מתוכם 300 היו נשים וכן מרבית אנשי היודנרט והוצאו להורג ביער ברוניצה.

היודנרט, תוך עזרה מראש העיר, ניסה לפתוח בתי מלאכה שיקלטו בעלי מלאכה יהודים וייצרו תוצרת עבור הגרמנים. כך הוקם מחנה עבודה ברחוב גרנצ'רסקה (Garnciarska) שיהודים הועסקו בו בייצור נעליים, בגדים ועוד.

"מחנות עבודה נפתחו בעיר ובפרווריה... הירבקה (Hyrawka), בסקידן (Beskiden), דחובצ'רניה (Dachówczarnia), יאנה (Jana) ובתי מלאכה עירוניים. בנוסף למחנות אלה עבדו עשרות יהודים במשרדי הגרמנים ובבתיהם בתיקון דברים, בניקיון וברחצת סוסים" (ברנרד מאייר).

ואולם הגרמנים צמצמו את מספר היהודים בבתי מלאכה אלה על ידי סלקציות תכופות במחצית הראשונה של 1943 לכדי 150 בלבד. 800 מן היהודים שעבדו במחנה העבודה דחובצ'רניה שהוקם באזור גורקה (Górka) נורו במרץ 1943, הנותרים הועברו למחנה העבודה קושרי (Koszary) בבוריסלב. עוד 250 יהודים הועסקו במחנה עבודה שייצר מלט, קלינקר צמנט (Klinker Cement).

כמה מאות יהודים שהמשיכו להיות מועסקים במחנה עבודת הכפייה של חברת קארפאטן אויל ( Karpathen Oel Ag) עבור חברות הנפט העיקריות, פולמן, נפטא וגליציה, הועברו לשני מחנות עבודה ברחוב בוריסלבסקה וברחובות יגלונסקה וגרנצ'רסקה, שנוהלו תחת משמר כבד. היהודים שם קבלו את האות R כנדרשים לתעשיית החימוש הגרמנית וזכו לחיסיון זמני.

ב-21.5.1943 הגסטאפו עם המשטרה האוקראינית תקפו את הגטו בכוחות מתוגברים במטרה לחסלו סופית. הם החלו לרוקן באופן שיטתי את הבתים מיושביהם, כולל העלאה באש של כל מבנה שחשדו שיהודים מצאו בו מסתור. עד סוף מאי נאספו כל היהודים כולל אנשי היודנרט, המשטרה היהודית ובני משפחותיהם והוצאו להורג ביער ברוניצה ובבית הקברות היהודי. האוכלוסייה המקומית הונחתה לתפוס, למסור ואף להרוג כל יהודי שנחשד כבורח מן הגטו. בפעולה זו הוצאו להורג כ-1000 יהודים.

לאחר חיסול הגטו, פנו הגרמנים לחיסול שיטתי של מחנות העבודה. בין יולי וספטמבר 1943 חוסלו מחנות העבודה של גורקה, הירבקה, קלינקר וכן מרבית מחנות העבודה של עובדי תעשיית הנפט. רוב היהודים רוכזו ברחבת בית המשפט ומשם נשלחו אל מותם ביער ברוניצה. כך חוסלו כ-2500 משארית יהודיה של דרוהוביץ'. דרוהוביץ' הוכרזה "נקיה מיהודים" (judenrein) ב- 15.7.1943.

מאותו תאריך ואילך נרצחו בשיטתיות או נשלחו למחנה פלאשוב הנותרים לפליטה כגון "עובדים חיוניים" שנותרו, ילדיהם ונשיהם ששרדו עד כה. עובדי מחנה קארפטן אויל בעלי האות R נשלחו אל מותם בספטמבר 1943 ועובדי בתי הזיקוק בינואר 1944. המעטים שהצליחו להינצל ניסו לברוח למקומות מסתור בכל דרך אפשרית.

 השרדות בדרוהוביץ'

children at the ghetto drohobycz

גם בדרוהוביץ' ניסו יהודים לשרוד על ידי יצירת וחפירת מקומות מחבוא.

"גורל הגטו נחרץ... יהודים רבים עזבו את הגטו – כדי להסתתר במקום כלשהו, או כדי לעבוד במחנות העבודה, או כדי לרוץ לתוך היער על מנת להימלט מהמצוד הסופי... השאלה הייתה ... איפה נסתתר לפני שנלקח מכאן" (ברנרד מאייר).

בונקר כזה נבנה מתחת לבית יהודי שבזמן המלחמה התגורר בו איוון בור וניצלו בו 46 יהודים (אלכס הברמן).

"כשנכנסתי למרתף, מלא ריח של אדמה ושל קש את נחיריי. נגעתי בקיר האבן הקר ועצרתי... איוון סגר את הדלת מאחוריי... הנה הייתי בבונקר הגמור!.. על פני דרגש העץ היו שמיכות וכרים עליהם ישנו... אנחנו ערים בלילה וישנים במשך היום כדי שאנשים מהרחוב לא ישמעו אותנו" (ברנרד מאייר).

"הבונקר נועד ל-15 איש ולבסוף מצאו בו מקלט 46...איוון בור היה מספק להם מזון וצרכים אחרים תמורת כסף שהם סיפקו לו... כולם שרדו במקלט במשך 14 חודשים...עד השחרור" (שמעונה גודורוב )

 מעשי חסד והצלה

במהלך השואה בדרוהוביץ, כמו גם במקומות אחרים, נתגלו גם מעשי חסד בודדים ואמיצים, גרמנים, אוקראינים ופולנים שהחביאו יהודים או עזרו להם בדרכים אחרות.
נפתלי (תולק) בקנרוט-ברוניצקי מזכיר את אברהארד הלמריך (Eberhard Helmrich), קצין בורמכט, שתפקידו היה לספק מוצרי מזון לצבא הגרמני במחוז. הוא ש"העסיק" את בקנרוט-ברוניצקי בראש החווה בהיראבקה וכן גברים ונשים יהודים מגטו דרוהוביץ' , הגן עליהם בזמן אקציות בהסתירו אחדים מהם בביתו, ואף סייע לשחרר עובדים יהודים שנאסרו, בנימוק שהם חיוניים.

כך נהג גם ברטולד בייץ (Berthold Beitz), מנהלה הגרמני של חברת הנפט בסקידן (Beskiden-Öl), שביצע פעולות שונות על מנת להגן על היהודים שעבדו אצלו.

"הוא גייס מומחים יהודים שעבדו בהפקת הנפט הגולמי וגם עליהם ובני משפחותיהם שמר מפני האקציות. הוא אפילו ריכז אותם בבתים" (בצלאל לינהרד)

פיליפ וייס (Phillip Weiss)  סיפר, שהיו גם עובדים אזרחים אחדים נוספים בחברה, שניסו לעזור ולהחביא יהודים בזמן האקציות. הנודע ביניהם, אגון שולץ (Agon Schultz).

איש האס.אס. גילדנר, סגן מפקד לשכת התעסוקה בדרוהוביץ' ניסה להחביא כ-20 יהודים במקום מיסתור בחצרו.

חסידי אומות עולם, בני הזוג הפולנים איזידור וירוסלבה וולושנסקי (Izydor i Jarosława Wołosiański) ייזכרו לעד לאחר שהצילו 39 יהודים בין השנים 1942-1943 בחפירה תחת ביתם ברחוב ששקביצ'ה  (Szaszkiewicza) מספר 9.

שארית הפליטה, בעיקר היהודים שנותרו אחרונים כעובדים של תעשיית הנפט, נשלחו אל מותם במחנה פלשוב באפריל 1944.

ואלה העובדות המצמררות שאין עליהן עוררין: עם כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1944 נותרו בחיים כ- 400 מתוך 17,000 יהודי דרוהוביץ', שיצאו ממחבואיהם ביערות, בעיירות הסביבה ובעיר.

 שואת יהודי בוריסלב

Drohobycz bannished to belzecכחודש לאחר שהגרמנים נכנסו לראשונה בספטמבר 1939, נכנסו "הרוסים הראשונים" גם לבוריסלב.

"עידן חדש הגיע. עולם אחר, שונה, השתלט על אוקראינה המערבית...נאסרה פעילותן של תנועות פוליטיות ללא יוצא מן הכלל ואת מנהיגיהן הגלו לסיביר.. אנשים החלו לפחד לדבר זה עם זה באורח חפשי... הנהלות מפעלי הקידוחים השתנו במהירות..." (אברהם האופטמן, השריפה)

"החיים היו נסבלים. מי שעבד יכול היה להתקיים בכבוד...ליהודים הוקל במקצת, כי באופן רשמי ולפי החוקה אסור היה להציק להם, לקלל, לגדף וכו'. כך שהחיים תחת המשטר הרוסי היו די טובים, בעיקר לנוער" (מרדכי מרקל).

העובדות המאיימות - הגרמנים חזרו שוב עם הפלישה ביולי 1941.

"הרוסים שלטו בבוריסלב עד הפלישה הנאצית ועם בריחתם הרסו את תחנת החשמל, הבעירו את בארות הנפט של העיר ורצחו כ-20 לאומנים אוקראינים שנמצאו במרתפי המשטרה והנקוו"ד. טבח זה גרם לפוגרום ביהודי העיר, שהתושבים ראו בהם אשמים בפשעי הרוסים ומשטרם" (בצלאל לינהרד)

"באותו יום רביעי נתן השלטון הגרמני החדש 24 שעות חופש פעולה לגויים נגד היהודים לעשות בהם כרצונם: להרוג, להשמיד רכוש, לשרוף, לגנוב, לקחת הכול. וכך היה: מסות של אוקראינים מן הכפרים מסביב הגיעו עם גרזנים, אתים, מקלות והתנפלו על היהודים, שרפו, לקחו ורצחו את כל מי שתפסו. באותו יום נרצחו 182 יהודים. רוב האוכלוסייה היהודית הסתתרה, מי במרתף ומי בחוץ, ביערות. כל מי שנתפס בידי הגויים, האספסוף אשר חכה שנים לעשות שפטים ביהודים, נרצח... מכל הרחובות בעיר נשמעו זעקות משפחות הנרצחים. יהודים אספו עגלות יד ובהן אספו את מתיהם והעבירו לבית הקברות היהודי, שם קברו המשפחות את מתיהן" (מרדכי מרקל).

האוקראינים הפורעים ריכזו את היהודים במרתפי בנין המשטרה.

"הכניסו אותם למרתף, זרקו עליהם אבנים והצליפו עליהם בגב. בתוך המרתף היה ריח של דם מעורב בריח ליזול (חומר חיטוי). אנשים שנאנקו מכאבים ופצעים, אמרו להם שישכבו בין הגוויות או מתחתיהם כי בכל שעה הגיע מטר אבנים לתוך המרתף" (זאב מאיר).

מיכאל הרץ מונה כראש היודנרט בבוריסלב. היודנרט חילק את העיר לגושים וארגן רשימות עובדים מכל גוש. שוחד לנציגי היודנרט הפך לכלי מיקוח ביחס להשתמטות מן העבודה.

שוב, העובדות, העובדות היבשות - אוגוסט – אוקטובר 1941, יהודים רבים נלקחים לעבודת כפיה בסלילת כבישים ותיקון גשרים.

"יהודים אלה אשר עבדו עבודה פיזית קשה זו היו ממש מתמוטטים, והגרמנים והאוקראינים היו מכים בהם בקתות רוביהם או במקלות. כל יום היו הורגים כמה מהם" (מרדכי מרקל)

שוב, העובדות מפנות את מקומן לזוועה שהיא מעבר לאירועים, מעבר למלים.

ב- 27-29.11.1941 פתחו הגרמנים באקציה, פעולת חיסול שיטתית. כ-1500 יהודים הועלו על משאיות על ידי חיילים גרמנים ואוקראינים והוסעו ליערות הסמוכים בטוסטנוביצה (Tustanowice) ומרזניצה (Mraznica) ונורו שם.

"איש מאתנו לא חשב בזמן ההוא על כך שאפשר להוביל ליער ולהרוג שם אנשים חסרי ישע. היו פה ושם שמועות על הובלת אנשים אל מקומות לא ידועים. אבל לירות בהם? להרוג? לא ייתכן" (שלמה לשק שפר).

"באוגוסט 1942 התרחשה האקציה השנייה, "הגדולה" בבוריסלב (Boryslaw). יחידה מיוחדת של ה- Einsatzkommando, בשיתוף המשטרה הגרמנית, האוקראינית וה-Ordungsdienst היהודית, עברו מבית לבית והוציאו נשים, גברים, זקנים וילדים והובילו אותם ברגל לתחנת הרכבת. שם המתינו להם קרונות משא. מי שלא היה מסוגל ללכת, נורה במקום" (מאטס הייליג).

"הגרמנים רצו שהיודנראט יספק להם 5,000 איש למשלוח לכל מיני עבודות מחוץ לבוריסלב. כמובן שאנשי היודנראט ספקו להם כתובות ושמות יהודים, אבל כשבאו הגרמנים לפי אותן רשימות לבתי היהודים לא מצאו אותם בבית. אז גייסו הגרמנים את הגסטאפו, המשטרה האוקראינית האזורית ושוטרים גרמניים והתחילה "אקציה". התחילו ללכת מבית לבית, להוציא יהודים מבתיהם, להעמיסם על משאיות צבאיות ולהובילם לתחנת הרכבת. כך אספו כמה אלפי יהודים בעיר והרכבות נסעו לכוון בלתי ידוע. רק מאוחר יותר אחרי גמר המלחמה נודע לנו כי אותם יהודים הוסעו לבלז'ץ ושם במחנה ההשמדה הזה הומתו בתוך המשאיות ע"י החדרת הגז מצינור הפליטה לתוך המשאיות וכך הושמדו נחנקו למות ונקברו בקבר אחים או נשרפו".

"הגרמנים מלאו 80 קרונות רכבת בכמה אלפי יהודים, בסך הכל כ-6000 – 5000" (מרדכי מרקל).

"אחרי האקציה הזו הבננו מה מצפה לנו. אחרי הפוגרום הקודם, בו הוצאו מבתיהם כ-800 איש וביניהם אמי, עדיין השלינו את עצמנו שהם נלקחו למחנה עבודה כלשהו. קשה היה לדמיין רצח ללא סיבה של בני אדם רק משום שהם יהודים. רצינו להאמין שהם בחיים... אחרי האקציה של אוגוסט כבר לא נותרו בנו אשליות. קשה היה לדמיין שלקחו לעבודה את הילדים הקטנים ואת הזקנים. ידיעות החלו להגיע בדבר קיום מחנות השמדה. לאחד מהם בבלז'ץ (Belzec) הובלו קרבנות חודש אוגוסט" (מאטס הייליג).

"הגרמנים הקציבו ליהודים שכונות לגטו, בעיקר חלק מרחוב לוקאשביצה והגשר המרכזי, כולל כל שכונת דברי. כל יהודי בוריסלב היו חייבים לעזוב את דירותיהם ולעבור לגטו. הגטו לא היה סגור בחומה או בתיל. כל השטח היה פתוח מכל הצדדים, כניסה ויציאה ממנו הייתה חופשית לגמרי. ליהודים רק אסור היה לגור מחוץ לגטו. וכך אותם יהודי העיר אשר נשארו בחיים אחרי האקציה השנייה התחילו לנהור לגטו, לתפוס דירות. גרו 3-2 משפחות בדירה אחת, או יותר נכון כל משפחה בחדר אחד... הגרמנים היו באים כמעט כל לילה לבית אחד בגטו, שודדים - אם היה עוד מה לשדוד - היו מכים מכות רצח, גם יורים והורגים. המצב היה בלתי נסבל. יום עבודה קשה, תנאים ללא תנאים, ללא מספיק אוכל, בכפור החורף ונוסף לזה שום תקווה לשרוד" (מרדכי מרקל).

החורף של 1942 היה קשה במיוחד. רעב ומחלות עשו שמות.

"בגלל חוסר מזון, בגלל הלכלוך המים המזוהמים, פרצה מגפת טיפוס הבטן ויהודים רבים מתו במחלה נוראה זו. גם מרעב היו מתים ברחובות עשרות אנשים, נשים וילדים כל יום. מחוסר מזון התנפחו פניהם ורגליהם וכך נסחבו עד שהיו נופלים ברחוב מתים. נורא היה לראות מחזות אלה. צעקות, בכי ולפעמים גם צחוק נורא. כל אחד בזמן הזה חשב רק על עצמו כדי לשרוד, לא עזר איש לרעהו. הגענו למצב שיהודי אחד פחד מהשני" (מרדכי מרקל).

"העניים, שלא היו להם כל אמצעים לקנות מזון בשוק השחור, נפגעו בצורה החמורה ביותר" (דניאל הוכמן). 

"הם הסתובבו ברחובות העיר רעבים ואיש לא בא לעזרתם. רבים מהם מתו ברחובות. עגלת היודנרט אספה את גוויותיהם לבית העלמין היהודי ושם נקברו אף ללא ציון שם המשפחה" (בצלאל לינהרד).

בתקופה זו, היהודים הנותרים רוכזו בשני גיטאות קטנים יותר, מוקפי גדר תייל בפוטוק(Potok) , וולנקה (Wolanka) וויסיפי (Wysypy) . מיכאל הרץ הוחלף בתפקידו כראש היודנראט על ידי היינריך כהנא ובראש המשטרה היהודית הוצב ברנרד (ואלק) אייזנשטיין. רבים משוטריו היהודים של היודנראט עזבו או הוחלפו.

"בראש המשטרה היהודית עומד עכשיו יהודי ושמו יונס, על ידו היה ואלק אייזנשטיין. שני יהודים מטורפים שלא התחשבו באף אחד, לא היה אכפת להם משום דבר, הם היו גרועים יותר מהגרמנים עצמם" (מרדכי מרקל)

"לאחר שרשרת של רדיפות ומעצרים, הגרמנים סגרו את הנותרים ברובע היהודי בצפון העיר. הימצאות ללא היתר מחוץ לרובע היוותה סכנת חיים. ריכוז היהודים בשטח מצומצם הקל על הגרמנים את ביצוע תכניות ההשמדה. כך הם נהגו בכל הערים שכבשו. לגטאות אלה רוכזו גם יהודים מן העיירות והכפרים בסביבתם.

תנאי הדיור היו נוראים. הצפיפות בגטו, מספר הנפשות הרב בחדר אחד והמצב הסניטרי והתזונתי הירוד, גרמו להתפשטות מחלות. עוד לפני ההעברה לגטו נרשמו מקרים של טיפוס ובוודאי שלאחריה. אנשים אולצו לעבוד בעבודות מפרכות שעל פי הגרמנים אמורות היו להציל את חייהם. שכנענו את עצמנו, שלמלחמה נחוצות ידיים עובדות ולפיכך אם נעבוד, נשאר בחיים. אמונה זו טיפחו בנו הגרמנים וגם היודנרט.

"הגרמנים התחילו להדפיס לאותם יהודים שעבדו בעבודה קבועה כמו בבסקידן את האות (A"  (Arbeiter" - (עבודה) על הסרט הלבן שענדו על יד ימין לציין את יהדותם. זה היה חשוב מאוד. כאלף יהודים קיבלו על סרטיהם את אותה אות A... עובדי חברת הנפט בסקידן רוכזו במחנה עבודה בלימאנובה...". (מרדכי מרקל).

באוקטובר ונובמבר 1942 נערכו עוד שתי אקציות, שכללו גם עשרות מיהודי סחודניצה ועיירות שכנות... הם נשלחו לבלז'ץ ולינובסקה (בלבוב). באקציה של סוף נובמבר נשלחה קבוצה של כ-1500 יהודים לבית הקולנוע "קולוסאום". הם הוחזקו שם זמן רב בתנאים תת אנושיים ותוך כדי כך נערכה סלקציה של אלה שיכלו לעבוד (בצלאל לינהרד). האקציה נמשכה חודש ימים. בסה"כ נשלחו למותם 2000 יהודים נוספים.

"אחרי גמר האקציה השלישית צומצם שטח הגטו, נעשה צפוף יותר. נשארו אנשים בודדים ללא משפחות, רובם צעירים וצעירות. נשארו גם משפחות שלמות, אבל לא הרבה כאלה. ושוב התחילה מלחמת קיום" (מרדכי מרקל).

"שני יתומים חסרי בית, ללא אב ואם מסתובבים ברחובות הגטו שהיה ואיננו. אנו מסתתרים בפחד מפני כל יצור חי, מפני צילנו אנו, כי מה נעשה אם מנוול אחד יראה אותנו ויצביע עלינו: 'הנה יהודים מזוהמים!' – ואז אנחנו נידונים למוות" (יומן דיאמנט).

עובדות, עובדות ועוד עובדות - בין ה-15-17 בפברואר 1943, 600 יהודים נורו ע"י בית המטבחיים וכאותו מספר לערך ובאותו מקום נורו שוב יהודים ב-25 למאי ו-2 ביוני.

"עבודת פרך, שהייתה למעלה מכוחותינו, רעב ומחלות ללא כל אספקת תרופות, וכן "תפיסות" של "טפילים" בהם בעיקר נשים וילדים, רוקנו את הגטו בהדרגה. הגרמנים חדלו להעמיד פנים והיו יורים באנשים ברחובות וליד בית המטבחיים" (מאטס הייליג).

"במשך שלושה ימים הגרמנים, בעזרת היודנרט אספו את היהודים באולם הקולנוע "קולוסאום" וביום השלישי הובילו את הקורבנות במשאיות ע"י בית המטבחיים, שם ירו בהם, קברו אותם בתוך הבורות שהוכנו מראש. זו הייתה הפעם הראשונה שהגרמנים רצחו יהודים מבלי להעביר אותם למקום אחר. כבר לא היה אכפת להם לחשוף את כוונותיהם האמיתיות" (אברהם האפטמן, שתי אנדרטות)

כך התרוקנו הגטאות. רק עובדים "חיוניים" נותרו עם אלה מבני משפחותיהם ששרדו ורוכזו למחנה עבודה אחד בעיר שהיה נתון עכשיו תחת שמירה הדוקה.

"יחד עם ההכנות לחיסול הגטו... על ידי האס.אס., נגשה החברה (בסקידן) למיון אנשים אשר היו נחוצים למאמץ המלחמתי של הגרמנים... הסגרגציה בחרה את היהודים המתאימים לקבלת מסמך מגן הנקרא (R" (Ruestungsindustrie"– תעשיית החימוש), אשר היהודים הנבחרים היו זכאים לשאת על החזה. אות זה בלווי מסמך מזהה, הנושא מספר זהה, הבטיחו לאיש אשר הצליח להשיגם את החיים לתקופה הקרובה. הסגרגציה נוהלה במשרדי החברה על ידי הר קלר...סוג האנשים אשר קבלו את האות "R" המיוחל...היו אנשים אמידים אשר היה להם כסף" (אברהם האפטמן, שתי אנדרטות)

"את הנותרים המעטים העבירו הגרמנים למחנה עבודת כפיה (Zwangsarbeiteslager) במרזניצה המכונה קושרי (Koszary). בעבר היו אלה מספר בתי מגורים ואורוות בבעלות חברת הנפט Silvaplana" (מאטס הייליג)

"עכשיו שוב התחילו הגרמנים לתכנן איך להיפטר מהיהודים. הם החליטו להקים בעיר בוריסלב מחנה עבודת-כפיה. הקימו את המחנה במרזניצה... גדרו הכל מסביב בגדר תיל ...שמרו על המחנה אנשי המשטרה האוקראינית... היו גם אולמות גדולים, אורוות סוסים לשעבר עם רצפת בטון. שם הכניסו כמאה איש, כמה דרגשים דו-קומתיים, ארגנו מטבח, מרפאה ושירותים. ולאט לאט התחילו לזרום לשם ולגור במחנה כל אותם בחורים יהודיים צעירים שעבדו בבסקידן. למעשה סיפק מחנה עבודה זה כוח עבודה לכל המפעל האדיר של תעשיית הנפט בבורסילב" (מרדכי מרקל).

"מחנה זה היה כפוף לגסטפו של דרוהוביץ. משם היה מגיע לצורך ביקורת הילדברנט (Hilderbrant)... גם המשטרה המקומית, השוצפוליציי (Shutzpolizei) ערכה ביקורות במקום על פי רוב בראשו תת-קצין נמץ (Nemetz), שפיקד גם על המשטרה האוקראינית. למרות המתנות שהורעפו עליהם, הם תמיד מצאו "אי סדרים" והיו מענישים ורוצחים את אלה "הטפילים", שלא יכלו לצאת לעבודה בגלל חולשה ומחלות.

לעבודה וממנה הובלנו תחת משמר והיציאה מן המחנה הייתה אסורה... עבדנו... שכר לא קבלנו. להפך, היו כאלה ששילמו מכיסם למעסיקים פרטיים כדי לזכות בתעודת עבודה. גרנו חמישה בחדר בצפיפות, אבל יחסית היה שם נקי וחם. אל החזה הוצמדה לנו האות "R"..., שהייתה אמורה להגן עלינו מפני תפישה ברחוב והעניקה לנו תחושה מזויפת של ביטחון. האות הייתה מיועדת לבעלי מקצוע מובהקים, אבל לעתים קבלתה הייתה כרוכה גם בשוחד" (מאטס הייליג).

"בפרוזדורים הארוכים של הקומה השנייה מכרו עוגות שהנשים אפו וזוגות צעירים התייחדו, אפילו בגלוי. היו אנשים ששיחקו על סכומי כסף..." (בצלאל לינהרד).

איך אפשר להמשיך ולציין עובדות, כשעובדות הן אלה - מתוך 14,000 יהודי בוריסלב נותרו 1500 בלבד באביב וקיץ 1943. הניצולים באותה עת היו יוצאים לעבודות הכפייה שלהם בלווי הדוק של שוטרים אוקראינים. מיתר 12,500 יהודי בוריסלב לא נותר זכר על פני האדמה. ומתחתיה? תושבי העיר והסביבה דיברו על כך שהאדמה מעל קברות האחים היהודיים הייתה זעה...


 הישרדות בבוריסלב

מאז רציחות 1942 הבינו יהודים אלה שנותרו בחיים שהתכנית הגרמנית היא תכנית השמדה טוטאלית.

"היה ברור לכולם שהגרמנים יחסלו את כל היהודים. היה ברור שקודם יחסלו את הנשים, הילדים והמבוגרים ואחרי זה יבוא גם סוף לכל הצעירים והעובדים. בזה לא היה יותר שום ספק. למרות שלא ידענו אז בבירור לאן לקחו את שני הטרנספורטים של יהודי האקציה השנייה והשלישית, היו שמועות מפי הגויים שכל היהודים האלה הובלו להשמדה. בלית ברירה התרגלנו לשמועות כאלה והסכמנו שאלה שהלכו לא ישובו יותר לעולם" (מרדכי מרקל).

נעשו ניסיונות שונים על מנת להינצל. קבוצות קטנות של צעירים ניסו לעבור את הגבול ההונגרי הקרוב יחסית. רבים מהם נמסרו לגרמנים על ידי המדריכים המקומיים ששכרו. רבים אחרים נתפסו בדרך על ידי איכרים מקומיים. גם הם נמסרו לגסטאפו והוצאו להורג.

אחרים ניסו למצוא מחבוא ביערות. מקומות מחבוא כאלה היו כל מקום מסתור, החל בחור באדמה שהוסתר בענפים ועד מבנים מסודרים לשהייה ממושכת. הקושי העיקרי היה להשיג אוכל, מים ואספקה חיונית.

"באביב 1943 גורל המלחמה בחזית המזרחית החל נוטה לרעת הגרמנים. למרות השקט היחסי לכאורה וויכוחים רבים, הגענו למסקנה שאסור לשבת בחיבוק ידיים. הגרמנים לא יאפשרו לנו לפגוש את הרוסים לכשיגיעו ויחסלו את המחנה על יושביו קודם לכן בזמן המתאים להם, או שנשלח מערבה. צריך היה להתחיל לחשוב על דרכי מילוט. אנשים שקלו להסתתר אצל גויים, לברוח לפולין עם מסמכים אריים, או לבנות מסתור ("בונקר") ביערות הסביבה.

אנחנו דחינו את האפשרות של מסתור אצל גויים הן מחוסר אמון וכן מחוסר ממון. ידועים היו מקרים בהם גויים היו גוזלים את רכושם של יהודים ואז מוסרים אותם לנאצים. למען האמת צריך לזכור שהסתרת יהודים הייתה כרוכה בסכנת חיים.

נסיעה למערב פולין במסמכים מזויפים הייתה מסוכנת לא פחות... נותרה האפשרות לבנות מסתור ביערות, אפשרות שרבים סביבנו בחרו בה אף שהיה כרוך בה סיכון רב בגלל עוינותם של האוקראינים. רוב היערנים היו אוקראינים. אלה היו רוצחים במו ידיהם אנשים שנלכדו וגוזלים את שארית רכושם, או מוסרים אותם לגרמנים" (מאטס הייליג).

"היו עשרות יהודים ביערות. קבוצות-קבוצות של יהודים חפרו להם בונקרים ביער וכך היו יושבים בבונקרים אלה. היו יחידים יוצאים לכפרים כדי לרכוש אוכל. בסך הכול היה להם מאוד קשה. אותם גרמנים עם הכלבים היו תופסים מדי פעם בחור יהודי בכפר, או שהגויים היו תופסים בחור יהודי כזה, שהיה בא לכפר לקנות אוכל ומוסרים אותו לגרמנים. היו מכים אותו מכות רצח כדי שיגלה איפה נמצאים אחיו המסתתרים והיו הרבה מקרים שבחור בלית ברירה אחרי עינויים קשים, היה מגלה את מקום הבונקר או אפילו היה חייב להוביל את השוטרים האלה למקום הבונקר" (מרדכי מרקל).

"הוקמה שם ועדת היער. בראשה עמד מונדק שוורץ מבוריסלב. הייתה פקודה למצוא מחסה לכל היהודים וחברי הוועדה בחרו את מקומות המסתור וחילקו בתוכם את האנשים...הוקם גם ממקום מסתור חדש לאנשים שאבדו את מחבואם..." (פרידה קוך).

היום אנחנו יכולים לשמוע ולספר את סיפורם של "בונקרים" אלה, היות שאחדים מבין אלה שניסו להינצל בדרך זו נותרו בחיים וסיפרו. סיפוריהם של אלה שלא שרדו, אינם אתנו.

בצלאל לינהרד מספר:

"ראוי להביא את סיפורם של צעירים יהודיים בני עירי (בוריסלב), גיבורים אמיצים, להם חייבים כ-300 מיהודי העיר בוריסלב את חייהם. נדמה לי כי זה היה המקרה היחיד שיהודים במספר כה משמעותי ניצלו הודות לפעילותם של צעירים שקבלו על עצמם לבנות מחבואים ביערות הסביבה".

גוסטק הלמות (הלפרן) מספר: "הוחלט לצאת ליערות הקרובים בסביבה...התגנבנו מהמחנה בלילות ובעיקר בלילה בין שבת לראשון... בנית הבונקר ארכה כחודש ימים. כאשר הבונקר היה חפור, מכוסה, מוסתר ומוסווה והוכנו בו... דרגשי עץ ללינה, תנור חימום ובישול, סירים, חמרי הסקה, מזון ומלאי מים, בלילה חשוך ואפל התגנבנו מהמחנה... הובלנו את הנשים לבונקר שביער ושם הן הושארו לבד מתחת לאדמה...לבדן עד אפריל 1944... על חיסולו העתידי של המחנה הייתה לנו ידיעה מוקדמת... מספר ימים לפני כן הוצאנו והברחנו עוד תשעה אנשים... לבונקר, ביניהם ילד יתום בן 13. מכאן ואילך החלו שלשה עשר איש את חייהם מתחת לאדמה, במשכן שגודלו 5 מטר על 2.5 מטר... אספקת המזון נעשתה... גניבת מצרכים בלילות ורכישתם במחירים מופקעים אצל איכר אוקראיני משוחד... חודש לפני השחרור נתגלה הבונקר בו שהינו... על ידי הגרמנים, האוקראינים ובעזרת כלבים".

ארנולד (נוניו) דיסטלר  ז"ל סיפר:

"היינו זקוקים לציוד וחומרים לבניה, למזון ולנשק... אני יכול להעיד שבמחנה העבודה, לא היה כמעט דבר שלא יכולת להשיג תמורת כסף".

אברהם האופטמן מספר: "בתוך בקתה חפורה ביערות הקרפטים (בסביבות הכפר סמילנה) הסתתרו כעשרים איש מפני השלטונות הגרמניים החל מאוגוסט 1943. היו שם אנשים מכל הגילאים – פרט לילדים – גם נשים וגם גברים ממעמדות שונים. הם הצליחו לארגן בתוך הבקתה איזה שהוא סדר מעשי אשר הבטיח אפשרות מינימלית לקיום, גם מבחינת אספקת מזון, גם חלוקת הפונקציות המעשיות ביחידה המיקרו סוציאלית אשר נוצרה. הם קיוו שיצליחו להגיע לרגע השחרור ע"י הצבא האדום". הבעיה הקריטית הייתה להשיג מזון. "מסעות רגליים קשים, כשאנשים עמוסים עם 30-35 ק"ג על הגב הולכים בהרים ובגבעות, ביערות ובשדות, בחושך ובגשם ולפעמים בשלג עמוק...ידענו שבמקומות בקרפטים מתחוללות סערות שלג פתאומיות והיו מקרים שלאחר ירידת השלג היו מוצאים אנשים קפואים אשר איבדו את דרכם בסערה".

ארנולד (נוניו) דיסטלר  ז"ל סיפר:

"אחרי חמישה-ששה שבועות בבונקר... הקולות ששמענו היו של שומר היער... הוא בקש בגדים... הבטחתי לו אביא לו בגדים חדשים... העליתי לו מן הבונקר... הוא הניח בצד את הרובה... כשרגליו היו תפוסות במכנסיים שניסה להעלות, קפצתי עליו והתחלתי לחנוק אותו, אנשי הבונקר סיימו את העבודה".

ונדה וינציגסטר  ז"ל ספרה: "...היינו די עמוק ביער, וגם שם היה לנו מקום מסתור כלשהו – בונקר נוסף, שאבי התחיל בחפירתו ובבנייתו, אלא שעדיין היה פתוח מלמעלה. לא חלף זמן רב מאז שנמלטנו מן הבונקר הראשון אל השני ואיכר, שאבי היה קונה אצלו מזון, הסגיר אותנו ויהודים נוספים שהסתתרו בסביבה. הוא הגיע אל מקום המסתור שלנו עם גרמנים ועם אנשי המשטרה האוקראינית, מלווים בכלבים".

תמר סוקול-דיאמנט ז"ל ספרה: "מה היה מראהו של 'הארמון' החדש שלנו? דרך פתח קטן בגודל מחצית מטר מרובע השתחלנו פנימה וירדנו למטה. בפנים שרר חושך, היתמר עשן-תנור שצרב בעיניים...השכיבו אותנו על שני דרגשים, הקרשים היו רטובים...בכל פנה הורגשה רטיבות ועובש...הבוץ הגיע עד הקרסוליים,הילדים בכו...כשהחשיך היום היינו יוצאים מעט החוצה".

ארנולד (נוניו) דיסטלר ז"ל סיפר:

"היו בעיות אנוש בבונקר הראשון והשני שלנו... חלק משמעותי מן הבונקרים התפרקו בגלל בעיות אנוש וחיכוכים בין יושביהם. צריך להבין, אנשים חיו ביחד בשטח קטן מאוד במשך זמן רב ותחת לחץ. משמעת הייתה הנושא העיקרי".

היו ניסיונות לבנות מקומות מסתור כאלה לא רק ביערות אלא גם בגטו ובעיר עצמה.

מרדכי מרקל מספר: "אני הייתי אז בן 18 וחשבתי כל הזמן איפה ואיך אפשר לבנות איזה בונקר ליד הבית ובתוך הבית שבו גרנו כדי שבזמן הצורך ובמהירות רבה אפשר יהיה להיכנס ולהסתתר בו".

 בצלאל לינהרד מספר : "מיד עם המעבר לגטו התחיל אבי בתכנון מחבוא חדש ובבנייתו...בהתאם לתכנון של אבי חפרנו בור ענק בחצר, כסינו אותו בבולי עץ...עבדנו יום ולילה עד שהבור כוסה וגם בפנים נעשו סידורים מתאימים...והרי הגרמנים ידעו כי כמעט בכל בית ישנו מחבוא".

שבח וייס מספר על תקופת ילדות של שלוש שנים מתחת לפני האדמה...מקומות מחבוא שונים בעיר בהם הסתתרו הוא, משפחתו ולקראת הסוף, במשך 21 חדשים, גם שכנים וידידים, במרתף מתחת לגן ילדים.

ביער, בגטו ובעיר, מרביתם של המסתתרים נתפסו והוצאו להורג.

"תוך צרחות של אנשי ה-SS, בכי ילדים ונשים, דחפו מאה איש לכל קרון משא. את אלה שלא הזדרזו מספיק זרזו במכות של אלות וכתות רובים. הם נעזרו גם בכלבים ויהודים רבים ננשכו. אלה שהצטיינו בכך היו השוטרים האוקראינים... בקרון היה צפוף. לא היה מקום להתיישב על הרצפה. שני אשנבים בלבד, בחלקו העליון של הקרון, מלופפים בחוטי תייל, היוו את מקור האוויר הנקי והקשר היחיד עם העולם החיצון. את הצרכים עשינו דרך שני חורים ברצפת הקרון. מי שהתקשה להגיע אליהם עשה את צרכיו במקום בו היה. בביתני שמירה בין הקרונות ישבו שומרים אוקראינים, שמדי פעם היו יורים לעברנו ללא סיבה, אולי כדי להניא אותנו ממחשבות על בריחה. הם פצעו כך מספר אנשים. בתחנות הליליות הם היו עוברים על יד הקרונות ובתנועות ידיים על הגרון היו מדגימים לנו מה צפוי לנו. הם שאלו על דברי ערך ושעונים, באמרם שלנו זה כבר לא יועיל" (מאטס הייליג).

פעולות החיסול האחרונות נעשו באפריל 1944, כאשר אחרוני העובדים היהודים ממחנה הכפייה בבוריסלב נשלחו למחנות פלשוב ומטהאוזן. משלוח אחרון של יהודים שנתפסו ביערות ובמקומות מסתור שונים בעיר נשלח לאושוויץ ביולי 1944.

לפני עזיבתם בראשית אוגוסט 1944, ימים ספורים לפני שהצבא האדום נכנס לבוריסלב, ביצעו הגרמנים את אקצית החיסול האחרונה, השתים עשרה במספר, בשארית הפליטה. הם הובלו לבית המטבחיים ונורו שם.

גם כאן, כמו בדרוהוביץ, נתגלו מעשי חסד בודדים. מעשיהם של המעטים, המעזים, על פי רוב תוך סיכון חייהם וחיי משפחותיהם.

כך מספר שבח וייס על Yulia Lasotova, על Anna Goral ועל Maria Potezna אשר החביאו ודאגו לו ולמשפחתו במשך תקופות שונות לאורך השואה. 

כך היתה MANKA , אוקראינית פשוטה, שהחביאה במשך חודשיים ללא כל תמורה את אמו וסבתו של מרדכי מרקל במרתף מתחת לבית בושת שניהלה.

כך היו Wladek and Olga Grzegorczyk, אשר החביאו בעליית הגג שלהם את נטליה הוכמן ושתי משפחות נוספות ב-1943-1944.

כך היו גם בני הזוג Naidek הפולנים, שהסתירו בעליית הגג בביתם את זאב מאיר ומשפחתו את בני הזוג וילף.

הנה הן העובדות, העובדות היבשות, המחרידות, הבלתי מעורערות - עם שחרור בוריסלב ב- 7.8.1944 נותרו בעיר וביערות כ-200 ניצולים. אליהם נוספו עוד 200 יהודים לערך, שהגיעו מתוך שורות הצבא האדום או מאלה שהספיקו לברוח בראשית המלחמה לתוככי רוסיה.

 שואת יהודי סחודניצה, אוריץ', מדניצה והסביבה

גם בסביבת דרוהוביץ' ובוריסלב התרחשו "עובדות": הגרמנים נכנסו לסחודניצה, אוריץ' (Urycz), מדניצה (Medenice), טרוסקבייץ (Truskawjec) והכפרים בסביבתם ב-30.6.1941.
בסחודניצה, ביוני 1941, בבוקר התשעה בתמוז, השתוללו כנופיות אוקראינים ופולנים, שרצחו יהודים, בזזו ושרפו את בתיהם. 166 יהודים מצאו את מותם בפוגרום זה.

"בינתיים מתו יום יום אנשים מרעב וכו'. ביום 22.10.1942 קבלו שארית הפליטה פקודה לעזוב את סחודניצה. סחודניצה נשארה יודען-ריין (נקייה מיהודים)" (יוסף קיטאי)

יהודי סחודניצה הועברו במשאיות ישר לרכבת בבוריסלב ומשם, לבלז'ץ ולמחנה ינובסקה בלבוב.

רבים מיהודי אוריץ' ופרפרוסטינה (Pereprostyna) נרצחו ביולי ואוגוסט 1941 בפוגרומים האוקראיניים והיתר, אחר כך.

"בחודש אלול באותה שנה 1941 אספו את היהודים מאוריץ' ופרפרוסטינה, חפרו בור והרגו אותם במכונת ירייה" (יוסף קיטאי

"יהודי הכפר פרפרוסטינה ואוריץ'...נרצחו ביוזמת מנטן, קצין אס.אס....אשר שמו נודע לשמצה" (אברהם האופטמן, שתי אנדרטות)

עם כניסת הגרמנים לטרוסקבייץ חיו בה כ-400 יהודים. 60 מתושביה היהודיים של סחודניצה הועלו על רכבות והועברו לבוריסלב באוגוסט 1942. היהודים שעדיין נותרו קבלו הוראה לעזוב את העיירה ב-23.8.1943. לאחר היאספם, הוצאו 320 מהם להורג ביער הסמוך וביער ברוניצה.

ב-5.6.1943 נרצחו כמה עשרות יהודי מדניצה ואופרי (Opary) – מרבית אוכלוסיתן היהודית.

עובדה אחת היא – הקיץ הקץ על קהילותיהם המפוארות של אבותינו ומשפחותינו בדרוהוביץ', בבוריסלב ובעשרות העיירות והכפרים שסבבו אותם.

ועל כן - אנחנו כאן, כדי לזכור, להזכיר, להמשיך את דרכם ולא לשכוח.

מקורות:

כרוניקה של שואת יהודי דרוהוביץ', בוריסלב והסביבה:

World War II and After

על שואת יהודי בוריסלב:

עוד על יהודי בוריסלב

Boryslaw - Encyclopedia of Jewish Communities in Poland, Volume II

Boryslaw of our Youth

הישרדות בתנאים קיצוניים, השואה בבוריסלב (1941-1944)

על שואת יהודי דרוהוביץ:

דרוהוביץ - מרכז המידע אודות השואה

Drohobycz - Encyclopedia of Jewish Communities in Poland, Volume II

על שואת יהודי הסביבה:

The Destruction of Schodinca and Surroundings

עדותה של ורדה גריובר (רוז'ה וכטל)

כרוניקה מתוך עדויות שניתנו ביד ושם

 לקריאה נוספת-

קופל הולצמן, באין אלוהים, הוצאת גלעד, 1957

קופל הולצמן, אם אשכחך (בפולנית:Jeśli Cię Zapomne )

ברנרד מאייר, קבורים בעודם בחיים, מורשת

Chciuk, Andrzej / Atlantyda : Opowieść o Wielkim Księstwie Bałaku

Chciuk, Andrzej / Pamietnik Poetycki

GIZA, STANISLAW / NA EKRANIE ZYCIA

HERT[HELD], LEOPOLD / A TYSMIENICA NADAL PLYNIE

MUELLER, STANISLAW ANTONI / HENRYK FLIS

Weiss, Phillip / Humanity in Doubt

Leszek Schaeffer / A Pan Bog Przymknal Oczy 

The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe